יעד ומסר לקמפיין גיוס: מתחילים באנשים, לא בשקלים
יעד קמפיין גיוס הוא חשבון של אנשים: כמה תורמים, באיזה סכום וכמה פניות. וגם: מה באמת ידוע על סיפור מול מספרים ועל הסכום שכדאי לבקש.

קים קליין, שהעבירה הדרכות וייעוץ בכל חמישים מדינות ארצות הברית, מביאה בדף שפרסמה ב-Nonprofit Quarterly כלל שמגייסים רבים מכירים: ליעד של קמפיין צריכה להיות מתנה אחת השווה ל-10 אחוז או יותר מהיעד. אחריה באות שתי מתנות של 5 אחוז כל אחת ומעלה, ואחריהן ארבע עד שש מתנות שמשלימות את 10 האחוזים הבאים. ככל שהמתנות קטנות יותר, מספרן גדל. קליין עצמה מתארת זאת כתצפית של מגייסים ולא כחוק, ומשווה את הטבלה למפה שצוירה על מפית: היא לא בקנה מידה, וקמפיינים מעטים מסתיימים כשכל מתנה נכנסת בדיוק לקטגוריה שלה.
ובכל זאת הטבלה מלמדת משהו חשוב: את היעד קובעים בשפה של אנשים. במקום לשאול כמה כסף חסר לנו, שואלים כמה אנשים צריכים להגיד כן, ומי הם. ההבדל נשמע קטן, אבל הוא משנה את כל תכנון הקמפיין, מרשימת הפונים ועד לנוסח הבקשה.
הטעות הנפוצה היא לבחור סכום עגול, למשל 100,000 שקל, ורק אחר כך לשאול מי ייתן אותו. הדרך ההפוכה מתחילה בשאלה כמה תורמים נדרשים ובאילו גדלים. חישוב פשוט, יעד חלקי מספר התורמים, נותן את התרומה הממוצעת: 100,000 שקל מול 400 תורמים הם 250 שקל לראש. זו דוגמת חשבון ולא נתון על עמותה כלשהי, ואין בידינו נתון ישראלי על תרומה ממוצעת בעמותות קטנות.
הממוצע הזה מטעה, ולא רק כי אין תורם ממוצע. לפי הדף של קליין, בארגון בריא המתנות נוטות להגיע כך: עשרה אחוזים מהתורמים נותנים 60 אחוז מההכנסה, עשרים אחוז נותנים עוד 20 אחוז, ושבעים אחוז נותנים את 20 האחוזים האחרונים. לכן טבלת תרומות עדיפה על חילוק. ביעד של 100,000 שקל מתורגם הכלל של קליין לתרומה אחת של 10,000 שקל, לשתיים של 5,000 שקל ולארבע עד שש של כ-2,000 שקל. לפי חישוב שלנו על פי הכלל, אלה יחד שמונה עד תשע מתנות שמכסות כ-30 אחוז מהיעד, והשאר מגיע מהרבה מתנות קטנות יותר.
הטבלה גם מראה כמה פניות צריך. קליין כותבת שעל כל מתנה בקצה העליון נדרשים לפחות ארבעה מועמדים, ושבסך הכול כדאי לחפש בערך פי שלושה מועמדים ממספר המתנות הנדרש. ההנחה שלה: חצי מהפונים אומרים כן, ולחצי מהאומרים כן יש סיכוי לתת פחות ממה שנתבקשו. מי שפונה רק למספר האנשים שהוא צריך צפוי אפוא להיתקע בפער. ההנחות האלה מגיעות מניסיון אמריקאי, ועמותה ישראלית קטנה צריכה לבדוק אותן מול הרשימה שלה.
בשאלת המסר יש מי שנשבעים בסיפור של אדם אחד. המחקר שמצטטים לכך הוא של Small, Loewenstein ו-Slovic מ-2007. לפי סיכום שפרסם בית הספר לעסקים בסטנפורד ב-27 ביוני 2007, כשהציגו מקרה של קורבן מזוהה יחד עם נתונים סטטיסטיים, התרומות הכוללות דווקא ירדו. בניסויי שדה קיבל כל משתתף חמישה דולרים ויכול היה לתרום מהם עד חמישה, בעילום שם.
אבל לא כדאי לבנות על ממצא יחיד. ב-2024 פרסמו Maier, Wong ו-Feldman ב-Collabra ניסיון לשחזר ולהרחיב את המחקר של 2007. עמוד הרישום של השחזור אינו מפרט את תוצאותיו, ולכן אי אפשר לקבוע ממנו אם הממצא נשמר. מי שכותב "מחקרים הוכיחו שסיפור גובר על מספרים" מקצר יותר מדי.
מכאן כלל עבודה זהיר: מסר אחד, ובו אדם אחד או מצב אחד שאפשר לדמיין, ולצידו דבר אחד שהכסף עושה. לא כדאי לדחוס שלושה סיפורים ושלוש סטטיסטיקות לאותה פנייה. את הכלל הזה אפשר לבדוק בעצמכם: שלחו שתי גרסאות לשני חצאי הרשימה והשוו את התוצאות.
כמה לבקש
הבקשה עצמה צריכה להיות סכום מסוים. במחקר של Goswami ו-Urminsky, שדווח בהודעה של אוניברסיטת באפלו בדצמבר 2016, נבדק קמפיין אוניברסיטאי שפנה ל-7,800 תורמים קודמים. סכום ברירת מחדל נמוך הגדיל את מספר התרומות, וסכום גבוה הגדיל את הממוצע אבל הביא פחות תרומות בסך הכול. כלומר כל סכום שתציעו מכוון לאחד משני היעדים: יותר תורמים או תרומה גדולה יותר. עוד נמסר שם שכשלושה רבעים מהעמותות אינן משתמשות בסכומים מוצעים בפניות המקוונות שלהן, כך שיש כאן מקום לבדיקה פשוטה.
כדאי להתאים את הסכום לטבלה: תורם פוטנציאלי למתנה של 10,000 שקל מקבל בקשה אישית עם סכום מסוים, ותורם של 100 שקל מקבל כפתור עם שלושה סכומים לבחירה. למדידה לא מצאנו מקור זמין על שיעורי המרה בעמותות קטנות, ולכן המדד המעשי הוא הטבלה עצמה: כמה מתנות מכל גודל התקבלו לעומת כמה נדרשו, בכל שבוע של הקמפיין.
הצעד להיום: קחו דף ושרטטו טבלת תרומות ליעד הקמפיין הבא, בשלוש שורות: מתנה גדולה אחת, כמה בינוניות והרבה קטנות. רק אחרי שהטבלה מלאה, כתבו את המסר.