השבוע, במהלך סדנה למגייסי כספים צעירים, ניגשה אליי מגייסת נרגשת, עיניה אדומות מדמעות. "נועם," היא אמרה, "אני פשוט לא מצליחה יותר. כל דחייה שוברת אותי מחדש. אני לוקחת את זה אישית". כאב לי לראות אותה כך. מי לא חווה את זה? הדחייה היא חלק בלתי נפרד מחייו של מגייס הכספים, אבל היא לא חייבת להגדיר אותנו. היא לא צריכה לשתק את היכולת שלנו להתקדם. איך אפשר לבודד את עצמנו רגשית, מבלי לאבד את האמפתיה והחמלה שהן כל כך חשובות בתפקיד הזה? איך לא לתת לרגשות שליליים זמניים להשפיע על הביצועים הכוללים שלנו?
האמת היא, שזה לא פשוט. אבל זה אפשרי. וזה מתחיל בהבנה מעמיקה של המנגנונים הפסיכולוגיים שמניעים אותנו ואת התורמים שלנו.
אני נועם אבירי, יועץ ומנטור למגייסי כספים וארגונים ללא מטרות רווח בישראל. אחרי שנים רבות בתחום, אני יכול להגיד בביטחון: גיוס כספים הוא לא רק מקצוע, הוא מסע רגשי. מסע שמצריך חוסן, מודעות, וטכניקות להתמודדות עם אתגרים. הגישה שלי משלבת ידע פסיכולוגי מעמיק, ניסיון מעשי בשטח, ותובנות חדשניות שפיתחתי בעצמי.
"ההקשבה השלישית": מעבר למילים שנאמרות
לפני שנצלול לטכניקות פרקטיות, אני רוצה להציג בפניכם מושג מפתח שפיתחתי: "ההקשבה השלישית". רוב מגייסי הכספים מיומנים בהקשבה למה שנאמר במילים. מעטים מצליחים להקשיב למה שלא נאמר, לשפת הגוף, לטון הדיבור. אבל "ההקשבה השלישית" לוקחת אותנו צעד אחד קדימה: היא דורשת מאיתנו להקשיב גם למה שקורה בתוכנו בזמן השיחה.
לדוגמה: האם אני באמת מקשיב לתורם, או שאני עסוק בניסוח התשובה הבאה שלי? האם אני ניגש לפגישה מתוך ביטחון ואמונה, או מתוך פחד וחרדה? הרגשות שלנו משפיעים על האופן שבו אנחנו תופסים את המציאות, ומשם - על האופן שבו התורם תופס אותנו.
"שיטת המראה המנטלית": הכנה מנטלית מראש
אחת הטכניקות היעילות ביותר לבידוד רגשי היא "שיטת המראה המנטלית". לפני כל פגישה חשובה, אני מבלה כמה דקות בדמיון מודרך. אני מדמיין את עצמי מצליח, בטוח בעצמי, ומחובר לתורם. אני מדמיין את התורם כבן אדם, לא רק כמקור תרומה. אני מנסה לראות את העולם דרך העיניים שלו, להבין את הצרכים והרצונות שלו.
השיטה הזו עוזרת לי להפריד בין הזהות שלי לבין התוצאה של הפגישה. גם אם הפגישה לא תניב את התרומה המיוחלת, זה לא אומר שאני נכשלתי כמגייס כספים. זה רק אומר שהתנאים לא היו מתאימים.
חוסן מנטלי: 5 צעדים פרקטיים להתמודדות עם דחייה
אז איך מתמודדים עם הדחייה היומיומית? הנה 5 צעדים פרקטיים שתוכלו ליישם כבר מחר בבוקר:
1. הפרדה בין הזהות שלך לתוצאה: זכרו, דחייה היא לא שיקוף של הערך שלכם. היא שיקוף של הנסיבות. תזכרו בכל הפעמים שהצלחתם, בכל הפעמים שהבאתם ערך.
2. "עדשת המיקרוסקופ": ניתוח מדויק של מה קרה: אחרי כל פגישה, קחו כמה דקות לנתח את האירועים. מה עבד? מה לא עבד? מה הייתם עושים אחרת? אל תתמקדו ברגשות השליליים, אלא בתובנות המקצועיות.
3. "המעגל המתרחב": תמיכה חברתית: שתפו את הקולגות שלכם ברגשות שלכם. אל תפחדו לבקש עזרה. זכרו, אתם לא לבד.
4. "הצעד האלגנטי": פעולה קטנה וחיובית: אחרי דחייה, עשו משהו קטן וחיובי שיחזיר לכם את תחושת השליטה. טלפון לתורם ותיק, אימייל תודה, סידור שולחן העבודה. כל פעולה קטנה תעזור לכם להתקדם.
5. "פרקטל המשמעות": חיבור למטרה הגדולה: תזכרו למה אתם עושים את מה שאתם עושים. תתחברו למטרה של הארגון שלכם. תזכרו שאתם חלק ממשהו גדול יותר מעצמכם.
המשמעות האמיתית של גיוס כספים
גיוס כספים הוא לא רק תרומות ומספרים. הוא על יצירת שינוי בעולם. הוא על חיבור בין אנשים עם צרכים לאנשים עם יכולת נתינה. הוא על בניית עולם טוב יותר. וכשאתם מחוברים למשמעות האמיתית של העבודה שלכם, הדחיות הופכות להיות רק חלק קטן מהדרך.
השאלה שאני רוצה להשאיר אתכם איתה היא זו: איך תבחרו להגיב לדחייה הבאה שלכם? האם תתנו לה לשבור אתכם, או שתשתמשו בה כדלק להתקדמות? הבחירה היא תמיד בידיים שלכם.
שתפו אותי בתגובות, מה הטיפים שלכם לשמירה על חוסן נפשי בגיוס כספים?