האמת? כשנכנסתי לתפקיד היועץ של הצוות הזה, קיבלתי אוסף של אנשים מוכשרים, אבל לא צוות. כל אחד עם המטרות שלו, הלחצים שלו, ובלי הרבה חיבור ביניהם. לא הייתה "גאוות יחידה", הייתה יותר "אני והבעיות שלי". אבל ידעתי שאם נצליח ליצור תחושת שייכות אמיתית, נוכל להשיג תוצאות שלא חלמנו עליהן. וזה בדיוק מה שעשינו.
אני נועם אבירי, מומחה לגיוס כספים ומנטור לארגונים ללא מטרות רווח. אחרי שנים בתחום, הבנתי שאסטרטגיה מבריקה ותוכנית עבודה מושלמת לא שוות הרבה אם הצוות לא מגויס למטרה. אז איך יוצרים את ה"דבק" הזה שמחבר את כולם? אספר לכם על המסע שעברנו, כולל הטעויות, ההצלחות, והתובנות שהפכו קבוצת אנשים לצוות מנצח.
מחסום ה"אני": איך שברנו את הקרח
הצעד הראשון היה להבין את הצרכים והרצונות של כל אחד מחברי הצוות. זה לא היה סקר אנונימי, אלא שיחות אישיות, בגובה העיניים. הקשבתי לתסכולים שלהם, לשאיפות שלהם, וניסיתי להבין מה מניע אותם באמת. גיליתי שאחת הסיבות העיקריות לחוסר החיבור הייתה חוסר תקשורת אמיתית. כולם היו עסוקים בעבודה שלהם, אבל לא הקדישו זמן להכיר אחד את השני ברמה האישית.
התובנה העמוקה: "העומק שמתחת לעומק" כאן היה הצורך האנושי הבסיסי בהכרה ובהערכה. אנשים רוצים להרגיש שרואים אותם, ששומעים אותם, ושהם חלק ממשהו גדול יותר.
יצירת "שפה משותפת": הסיפור שאיחד אותנו
הבנתי שאנחנו צריכים ליצור סיפור משותף, משהו שכולם יוכלו להתחבר אליו ולהרגיש גאווה להיות חלק ממנו. התחלנו לספר את סיפור הארגון לא רק כעובדות יבשות, אלא כסיפור אנושי, מרגש, שנוגע ללב. הזמנו אנשים שנעזרו בארגון לספר את הסיפור שלהם, שיתפנו תמונות וסרטונים שממחישים את ההשפעה של העבודה שלנו.
המקרה הפרטי: אני זוכר במיוחד מפגש אחד שבו אישה צעירה שקיבלה מלגה מהארגון שלנו סיפרה איך בזכות זה היא הצליחה לסיים את התואר שלה ולצאת ממעגל העוני. לא היה אדם אחד בחדר שלא הזיל דמעה. באותו רגע, כולנו הרגשנו מחוברים למטרה שלנו ברמה עמוקה יותר.
"המראה הכפולה": לראות את עצמך בעיני האחר
כדי ליצור תחושת אמפתיה והבנה הדדית, התחלנו לערוך תרגילים של "המראה הכפולה". כל אחד מחברי הצוות התבקש לכתוב מכתב תודה לחבר צוות אחר, ולציין בו את התכונות החיוביות שלו ואת התרומה שלו לצוות. אחר כך, כל אחד הקריא את המכתב בפני כולם. זה היה מרגש לראות איך אנשים גילו דברים חדשים על עצמם ועל הקולגות שלהם, ואיך זה חיזק את הקשר ביניהם.
הלקח שלי: למדתי שרוב האנשים לא מודעים לחוזקות שלהם, ושמשוב חיובי אמיתי יכול לעשות פלאים לביטחון העצמי ולתחושת השייכות.
"הסולם הדינמי": חגיגת הצלחות הקטנות
גאוות יחידה לא נבנית רק על הצלחות גדולות, אלא גם על הערכה של ההצלחות הקטנות. יצרנו מערכת של "הסולם הדינמי" שבה כל חבר צוות יכול היה להעלות חבר צוות אחר מדרגה על הישג או תרומה משמעותית. זה יצר תרבות של הערכה הדדית ותמריץ להצטיינות.
במספרים: ראינו עלייה של 25% בביצועים של הצוות תוך שלושה חודשים מרגע שהתחלנו ליישם את "שיטת הסולם הדינמי".
הטעות שלי: מה למדתי מכשלון
לא הכל היה ורוד. ניסינו גם פעילויות גיבוש שלא עבדו, כמו ערבי קריוקי מביכים או משחקי חברה כפויים. למדתי שהדבר הכי חשוב הוא להיות אותנטיים ולתת לאנשים לבחור את הפעילויות שהם מתחברים אליהן. בסופו של דבר, מה שהכי עבד זה פשוט לתת לאנשים זמן להיות ביחד, לדבר, לשתף, ולצחוק.
הגילוי המפתיע: גיליתי שהרגעים הכי משמעותיים קורים דווקא בשיחות ספונטניות במטבחון, ולא בפגישות צוות מתוכננות.
אז מה הלאה?
בניית גאוות יחידה היא מסע מתמשך, ולא יעד סופי. זה דורש השקעה מתמדת, הקשבה, רגישות, ואומץ להיות אותנטיים. אבל התוצאות שוות את זה. צוות מגובש ומגויס הוא צוות שמסוגל להשיג דברים מדהימים.
אז השאלה שנשארת איתי היא זו: איזה צעד קטן אתם יכולים לעשות כבר היום כדי לחזק את תחושת הגאווה והשייכות בצוות שלכם?
אני נועם אבירי, מומחה לגיוס כספים וייעוץ לארגונים ללא מטרות רווח, מלווה ארגונים ויחידים להשגת יעדים שאפתניים, תוך יצירת תרבות של מצוינות, גאוות יחידה ותחושת משמעות. במהלך השנים פיתחתי מתודולוגיות ייחודיות כמו "שיטת הסולם הדינמי" ו"מודל המעגלים המתרחבים" המאפשרות לארגונים להגיע לקהלים חדשים ולגייס משאבים ביעילות. הניסיון שלי כולל עבודה עם ארגונים מובילים בישראל, ליווי צוותי גיוס, והשגת תוצאות יוצאות דופן בתנאים מאתגרים.