השבוע, בשיחת ייעוץ עם אחד התורמים הגדולים בישראל, מצאתי את עצמי שוב צולל אל העומק שמתחת לעומק – אל המתח הפנימי שמלווה לא פעם אנשים מצליחים במיוחד: האמביוולנטיות של העושר. איך מגשרים על הפער בין ההישגים הכלכליים האישיים לבין תחושת המחויבות החברתית? איך הופכים הצלחה חומרית למנוע של השפעה חיובית בעולם?
אני נועם אבירי, ואחרי שנים של עבודה צמודה עם תורמים וארגונים ללא מטרות רווח, למדתי שהשאלה הזו אינה רק פילוסופית – היא מפתח להנעת תרומות משמעותיות ולבניית קשרים אותנטיים עם תורמים.
התחושה הרווחת היא שהצלחה כלכלית היא תמיד ברכה. אבל עבור רבים, היא מלווה גם בתחושות מורכבות: אשמה, ניכור, או אפילו חוסר משמעות. אני זוכר תורם אחד, מיליארדר מצליח, שאמר לי פעם: "נועם, יש לי הכל, אבל אני לא יודע מה לעשות עם זה."
הפרדוקס הזה – היכולת הכלכלית האדירה מול התחושה הפנימית של ריקנות – הוא בדיוק המקום בו ארגונים חברתיים יכולים להיכנס לתמונה. הם מציעים לתורם לא רק דרך לתרום כסף, אלא דרך לתרום משמעות.